פרק לדוגמה

הצצה לספר בחינם! (השמות שונו כדי למנוע ספויילרים)

באותו יום, בשעות הערב, אני נוסע למקום העבודה של לוי ומוצא את המכונית שלו בחניה השמורה. אני מחנה במרחק כמה מטרים משם, במקום בו אוכל לראות אותו יוצא ונכנס לאוטו. אני צופה בעוברים ושבים, מחכה בקוצר רוח ומתאמץ לשבת בסבלנות.
לקראת עשר בלילה יוצא סופסוף לוי. הוא לבוש במעיל שחור ארוך, צעיף וכובע ברט, אבל במקום ללכת לאוטו שלו, הוא פונה לכיוון השני ונעלם מאחורי פינת הבניין. אני ממהר לצאת מהאוטו, לוקח את האקדח ורץ אחריו. אני נכנס לסמטה בה נעלם לוי, סמטה מטונפת וחשוכה, ומרגיש את הסכנה באוויר. אני דורך את האקדח ומתקדם בשקט.
טראח!                  
רעש מתכתי גדול משמאלי מקפיץ אותי. נשימתי נעתקת והלב יורד לתחתונים. היו אלה כמה יונים שהתעופפו מתוך פח הזבל והפילו כמה חפצים בדרכן השמיימה.
לוקח לי מספר שניות להסדיר את הנשימה, ומבעד לרעש התנשפותי אני מצליח לשמוע טיפוף צעדים. אני מתקדם לסוף הסמטה ופונה ימינה לעבר קולות הצעדים, כאשר האקדח שלוף לפני. אני מזהה את דמותו של לוי ממהרת לעבר הכביש שניצב בסופה של הסמטה.
"היי", אני צועק, "היי, לוי!" אבל לוי לא עוצר ואף מחיש צעדיו. הוא נכנס במהירות למונית לבנה שמחכה לו בכביש, ונוסע. אני רץ אחריו אבל מספיק רק לראות את אחורי המונית שנוסעת ומתרחקת ממני.
אני לא מספיק לחשוב מה הצעד הבא וחריקת גלגלים מצמררת אוזניים נשמעת מאחוריי. מכונית שברולט כחולה כמעט ודרסה אותי. הנהג יוצא ממנה עצבני, "היי, בחור! אתה מטומטם?! אתה עומד באמצע הכביש!". לפתע פניו משנות הבעתן מכעס לפחד. הוא הבחין באקדח שבידי.
"אני אצטרך את הרכב שלך", אני אומר לו.
"בטח, בטח", אומר נהג השברולט העצבני, שעכשיו התיאור המתאים לו יותר הוא הנהג המפוחד.
אני נכנס לרכב ולוחץ על דוושת הגז עד שהיא נושקת לרצפת הרכב, מקווה להדביק את המונית של לוי. אני נוסע כמו משוגע, מפספס בסנטימטרים בודדים אדם קשיש שחוצה את הכביש, אבל לא מוריד את הרגל מהגז. עוקף מימין, עוקף משמאל, אני עובר ברמזור אדום ורק בזכות תגובה מהירה של הנהג השני נמנעת תאונה. אני לא נותן לזה להטריד אותי. כעבור כמה שניות אני רואה את המונית ובה את לוי יושב בכסא שליד הנהג. הוא מוציא ראשו מהחלון ומסתכל לעברי. מבטינו מצטלבים.
המונית מגבירה מהירותה, ואני בעקבותיה, מתקרב יותר ויותר. רמזור ירוק מתחלף לאדום והמונית של לוי נעצרת. זו ההזדמנות שלי. אני עוצר מאחוריה ויוצא מהרכב. לפתע נפתחת דלת המונית והנהג נזרק ממנה בעוצמה. הוא נותר מוטל בשולי הכביש, נראה מבולבל ומוכה, בעוד המונית שוב מתחילה לנסוע, על אף הרמזור האדום, דרך תנועת המכוניות הערה שחוצה את הכביש. אני חוזר לרכב ודולק בעקבותיה.
בכבישים עירוניים, בפניות חדות ובסמטאות צרות, אני עוקב אחרי המונית כמיטב יכולתי. התנועה בשעה זו לא כבדה, אבל בהחלט יש מכוניות על הכביש. משאית כבדה חוסמת את המונית וגורמת ללוי לעקוף אותה דרך הנתיב הנגדי. אני עושה אותו דבר. פנסים של מכונית השועטת לעברי וצפירה שהולכת ומתקרבת מביאים אותי לחשוב שאולי זה הסוף. המשאית שעקפתי עדיין מימיני, אבל ברגע שאני יכול אני שובר עם ההגה ימינה ומנסה להשתחל בינה למכונית הנוסעת מולי. מכה חזקה בצד שמאל, רעש של פח נמעך והרכב מטלטל, אבל אני מצליח לשמור על הכיוון ולהמשיך לנסוע, משאיר אחרי המולת צפירות וקללות נהגים.
לוי נכנס לסמטאות קטנות יותר ויותר, ובכל פעם שהוא פונה בפינת רחוב, הוא נסתר ממני לכמה שניות וחוזר שוב לשדה הראייה שלי רק כאשר אני עובר את אותה הפנייה. באחת הסמטאות כמה הומלסים עטויי סחבות משוטטים ברחוב ומנסים לחמם את עצמם. אחד מהם עומד בדרכו של לוי, ולוי מנסה לעקוף אותו אבל ללא הצלחה, הוא פוגע במהירות בדמות המשוטטת וזו ניתזת מהמכונית מעלה, מתעופפת באוויר ומתרסקת בדיוק במרכז הכביש. כדי לא לדרוס את ההומלס אני לוחץ על דוושת הבלם עד הסוף ומטה את הרכב שמאלה. חריקת גלגלים צורמת נשמעת, חגורת הבטיחות נלחצת לגופי בעוצמה ואז מכה חזקה וחדה מכה בי עם התנגשות הרכב בקיר. כל גופי מזדעזע, כריות האוויר נפתחות וראשי נחבט בכרית שלפניי.
אני מרים את עיניי בבלבול. לוי נוסע עד סופה של הסמטה ופונה ימינה בחריקת גלגלים. אני יוצא מהרכב, עומד בקושי, מעט מתנדנד. אני מדדה לכיוון אליו נסע לוי. בסוף הסמטה, בפנייה ימינה, אני נאלם דום לנוכח המראה המפתיע. אמנם זה כביש ללא מוצא, אבל בסופו רחבה גדולה ושוממת ובה מאות, אם לא אלפי מוניות, כולן לבנות ורובן זהות כמעט לחלוטין למונית שבה היה לוי.
אני מתקשר למגן דוד אדום, מדווח על התאונה, ומזעיק אמבולנס.
אני עומד בשער, בוחן את כל המוניות החונות, מנסה לחשוב על דרך לדעת באיזו מהן מסתתר לוי. הקור מקפיא והבל פי יוצר ענני אדים בשחור הגדול של הלילה, אבל האדרנלין עדיין פועם בעורקים ומשכיח את הקור. אני מנסה להקשיב לשקט הרועם. אולי רעש, אפילו קל שבקלים, יעזור לי למצוא את לוי. אני מנסה לאמץ את עיניי להבחין בתנועה כלשהי. כלום.
רשרוש קל מושך את תשומת לבי, חתול רחוב אפור וכחוש שקפץ מערימת זבל שנערמה בסמוך לשער. החתול מתהלך בחניון בין המוניות באין מפריע, כאילו כל העולם שייך לו, נעצר מול אחת המוניות, קופץ על מכסה המנוע שלה ומתכרבל בתוך עצמו. איך החיה הזו לא קופאת מקור, אני שואל את עצמי. ואז נופל לי האסימון! החתול הלך בין המוניות ומצא את זו שהכי חמה להתכרבל עליה ולהתחמם קצת. והמונית הכי חמה היא זו שזה עתה נכבה המנוע שלה. זו המונית של לוי.
אני מתקרב אל המונית כאשר האקדח מונף לפניי ומציץ דרך החלון. לוי שוכב במושב האחורי, מסתתר. גל של שנאה עזה לאיש עוברת בי. הוא נראה קטן ומפוחד, כל כך שונה מאיש העסקים הגדול והמנופח שהיה כשפגשתי אותו לראשונה. אני פותח את הדלת בהחלטיות ומצמיד את האקדח לראשו.
"לוי, אנחנו צריכים לדבר".